"הפחד הזה, שאולי לא יהיה לי ילד שיקרא לי 'אמא'!"

"שבע שנים. שבע שנים שאני והוא מסתובבים בעולם, עם כל הרגשות האלה, שלא תמיד אנחנו מסוגלים לתאר לעצמנו, בטח לא לאחרים. שנה אחרי שנה, אנחנו מחכים, ומקווים. שנה אחרי שנה, אנחנו מתאמצים. משתדלים. כואבים. בגוף, ובנפש. נותנים כל מה שאפשר. נותנים כתף כשהשני כבר לא יכול יותר להכיל את הצער ואת המתח. שבע שנים שאנחנו מייחלים לילד. כל הכסף שיש לנו, יוצא על הטיפולים. למרות המימון, למרות העזרה. העלויות הן עצומות. כל הרוגע שיש, כל הסבלנות, כל האמונה. כל הסיבולת הפיזית שיש לי. הכל הופל לשם. אבל הנה, עוד שנה נגמרת. וגם היא נגמרת, בלי ילד משלי. המשפחה כבר לא שואלת. את השנים ששאלו בחוסר רגישות, עברנו. עכשיו הדממה יותר כואבת אפילו. החברות מדברות, מנסות להבין, לתמוך. השכנות מסתכלות בלי בושה ומעירות הערות. הן לא רעות, הן פשוט לא מבינות. הן מעולם לא היו בסיטואציה הזו. הילדים המתוקים שמסתובבים בכל מקום. כמה אני כיולה להסתכל עליהם, בעיניים כלות, ולהתבייש בקנאה שמכרסמת לי את הנשמה מבפנים. אני רק רוצה גם. כל כך כל כך רוצה. שנה אחרי שנה אנחנו בולעים את הדמעות בחוץ. מרשים להן לצאת כשאנחנו לבד בין קירות. אנחנו צריכים עזרה. את העזרה שלכם, כדי שנוכל להגשים חלום. כדי שיהיה לנו יום אחד, מתישהו, אנחנו מאמינים בזה, כמה שאנחנו מאמינים בזה, שיום אחד יהיה לנו ילד משלנו."