"אבא, מתי תחזור?" בזמן שאלכסנדר מגן עלינו, הוא לא יודע שהמשפחה שלו בסכנת קריסה כלכלית

כשאלכסנדר שירת בעזה כדי להגן על משפחות ישראליות, המשפחה שלו קרסה תחת חובות. עכשיו הם זקוקים לעזרה כדי להתחיל מחדש. חנה עלתה לישראל לפני שלוש שנים כדי ללמוד במדרשה. אלכסנדר כבר למד שנים בישיבת תולדות. חנה לרנר, שדכנית מנוסה, הבינה מיד שהם מתאימים. חודש אחרי ההיכרות הם התארסו, ובסתיו 2022, בעזרת קרן יד יצחק, הם התחתנו באולם קטן ומרגש ליד הכותל. הכול נראה מבטיח. בדיוק שנה אחרי הפגישה הראשונה — נולדה הדסה. בערב שבת, 6 באוקטובר, הם ישבו לשולחן שבת ראשון כמשפחה. בבוקר למחרת — אזעקות בכל הארץ. המלחמה התחילה. ב-8 באוקטובר, אלכסנדר נישק את בתו הקטנה ויצא לעזה. שלושה חודשים חנה נשארה לבד. תינוקת על הידיים, בלי משפחה בארץ, כמעט בלי קשר עם בעלה. אלכסנדר עבד חצי משרה ולמד בכולל. דמי המילואים בקושי כיסו שכר דירה. בלי חיסכון, הכסף נגמר מהר. בשר לשבת, טיטולים, מטרנה — הפכו להוצאה שאי אפשר לעמוד בה. הדירה שבה גרו הייתה במצב גרוע, החוזה נגמר, והם נאלצו לעבור בדחיפות. קרובי משפחה מחו"ל הצילו את המצב. הם בדיוק מכרו דירה, ונתנו הלוואה זמנית שהחזיקה את המשפחה מעל המים. אבל השירות לא נגמר. מאז פרצה המלחמה, אלכסנדר נקרא למילואים ארבע פעמים. בכל הפוגה, הוא ניסה לתקן טעויות בביטוח הלאומי שיצרו חוב שתפח במהירות. הוא לא ראה את החיוך הראשון של הדסה, לא שמע את המילים הראשונות — הוא היה בעזה, כדי שאנחנו נהיה בטוחים. את החוב למדינה הם סגרו. אבל את החוב למשפחה שעזרה להם — הם עדיין סוחבים. זה כואב. אלכסנדר עשה הכול נכון: עבד, שילם מיסים, שירת. הוא לא צריך לשלם את המחיר על מערכת שבורה. בקרן יד יצחק אנחנו גאים לעמוד לצדו. בזכות חיילים כמוהו אנחנו ישנים בלילה ושולחים את הילדים לבית הספר. עכשיו — תורנו להיות שם בשבילם. בואו נקל עליהם. נוכיח לחנה ואלכסנדר שלא שכחנו אותם.