ארגון משרתי המילואים החרדים

מאות לוחמים חרדים שירתו במחנה שורה. הם עשו שם דברים שאין מילים שיוכלו לתאר. מחנה שורה הוא המקום שאליו מביאים את חללי המלחמה. שם נעשית מלאכת הקודש של זיהוי הנופלים, של הטהרה וההכנה לקבורה, של החזרת השם והכבוד לכל נפטר. מאות אנשי מילואים חרדים שירתו שם - דווקא הם, בגלל הרגישות, בגלל יראת השמים, בגלל היכולת לנהוג בגופו של יהודי בכבוד שמגיע לו. הם נגעו במה שאסור לאדם לגעת בו. הם ראו מה שאסור לאדם לראות. יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, הם עמדו מול הפנים הכי קשות של המלחמה - ועשו את העבודה בשקט, בלי להתלונן, בלי לספר, מתוך תחושת שליחות. ואז הם חזרו הביתה. ושום דבר כבר לא היה אותו דבר. איך מספרים לאישה מה עשית כל היום? איך חוזרים לשולחן השבת אחרי מה שראית? איך מגדלים ילדים בידיים שנגעו במוות? הם לא מספרים. הם בולעים את הכול. מנסים לחזור לחיים - ולא מצליחים. הם לא ישנים. מתפרצים על דברים קטנים. מתרחקים. נמצאים בבית, אבל לא באמת שם. והמשפחה נשארת מול אדם שהיא כבר לא מכירה. "בבית כבר לא מכירים אותו." את המשפט הזה אנחנו שומעים שוב ושוב. אישה שלא מבינה מה קרה לבעלה. ילדים שמפחדים מאבא שהשתנה. בית שהיה יציב, ומתחיל להתפורר. עד היום כבר התפרקו עשרות משפחות - זוגיות שלא עמדה במשא, בתים שקרסו תחת המשקל של מה שאף אחד לא ראה ולא ידע לטפל בו בזמן. זה לא חייב להיגמר ככה. בשביל זה הקמנו את מרכז החוסן. מקום שמבין בדיוק מה הלוחם עבר, ומדבר בשפה שלו. אנשי מקצוע - פסיכולוגים, מטפלים ואנשי הלכה - שיודעים לטפל בטראומה בלי לפגוע בעולם הערכים שממנו האדם הזה בא. אנחנו מאתרים את החייל, יוצרים איתו קשר דיסקרטי, ומתחילים בתהליך שיקום - שלו, ושל המשפחה כולה. כי הפצע הזה לא נעצר באדם אחד. הוא מתפשט אל האישה, אל הילדים, אל בית שלם. וזה מציל. זה מחזיר בתים מהסף. זה מחזיר אבות לילדים ואיש לאשתו. אבל לחלק מהם אנחנו מגיעים מאוחר מדי - ואת זה אנחנו מסרבים לקבל. מרכז חוסן אמיתי, שיכול להגיע לכל לוחם בזמן, דורש משאבים. אנחנו לא יכולים לבד. עזרו לנו להגיע אליהם לפני שהבית קורס.