"דפיקה בדלת" סרט דוקומנטרי

לילה אחד בסוף שנות התשעים צועד כוח של שייטת 13 למארב קטלני בלבנון. 11 מהם נהרגים, גופתו של אחד נשארת מאחור - אח שלי, איתמר. 25 שנים אחרי "אסון השייטת" ("שירת הצפצפה"), אחרי שאיתמר נהרג ואני הפכתי לאחות שכולה המצלמה מסתובבת לאחור. "דפיקה בדלת" הוא לא סרט זיכרון, הוא סרט על זיכרון. על אנחנו כחברה בישראל זוכרים, לבד ויחד, ואיך שאנחנו מאבדים. בדרך אנחנו פוגשים את המודיעים: מתנדבים שעוברים תהליך הכשרה מקצועי שמכין אותם למסור את הבשורה האיומה, שנקודת הקצה של שירות המילואים שלהם הוא לדפוק על דלת של עוד משפחה. אנחנו מכירים את קצינות הנפגעים, נשים בגילאיים שונים ותפקידים שונים שנכנסות לבתים של המשפחות השכולות על מדים, שמידי כמה חודשים עוברות תפקיד, מתחלפות בקצינות נפגעים חדשות. ואנחנו פוגשים את האב השכול ואת האם השכולה כמו שלא פגשנו אותם מעולם: אחרי שהבית מתרוקן מהאורחים של יום הזיכרון, בשעות שהבית עולה על שלשות לקראת עוד אזכרה. ההורים השכולים שהם האבא והאמא של איתמר והאבא ואמא שלי בבית ילדותנו בערד. הנוף המדברי משתלב בדממה והריק שנותר אחרי שאיתמר הוכרז כנעדר. תהליך החשיפה שהסרט מלווה מציף אל פני השטח את מסע ההתבגרות שהשארתי מאחור. שני הפנים של האובדן, האישי והממלכתי, מציבים דיוקן מקורי של שכול.